Original subtitles

,ככה זה נראה .לוקחת ככה את הדברים מהאוטו

?חזרת מהטיסה ?מהטיסה-

.חזרתי אתמול

?אימא, חזרת מהטיסה .רגע, רגע-

?חזרת מהטיסה

.מהטיסה? חזרתי אתמול

,ישיבת צוות, מתחילים, מתארגנים .חיבוקים, נשיקות

.אני היום ביום מרגש ומשמח

הבן שלי, הודיעו לי .שהוא חצה את הגבול אחרי 50 יום

.50 יום בעזה

ואני מחכה לרגע שיגידו לי .שאני יכולה ללכת לפגוש אותו

.יאללה

בוקר טוב, השעה חמש וחצי בבוקר

ואני יוצאת לעבודה .מתל אביב למשרד בירושלים

אני מגיעה בסביבות ,השעה בין שש לשש ורבע

,והמשרד הומה

,ומרגישה שכבר פספסת משהו .שכולם כבר בתוך הצוהריים

הייתי בלהב והגיעה משפחה שרצתה .לזהות את בן המשפחה שלהם לפי תמונות

,הם קברו אותו כבר

אבל היה חשוב להם לראות את הצילומים .שהוא צולם כשהוא הגיע לשורה

בעצם שורה הוא המקום שאליו הביאו .את כל החללים, מקום של הרבנות הראשית

.כל חלל שהביאו, צילמו אותו

...והגיעה משפחה לפני ,ממש אתמול

,כשאנחנו יושבות שם .נמצאות אימא ואחות

...ואנחנו עוברים על ה

,בעצם על תמונות .על תמונות של אותו חלל

,ויש הרבה צילומים של הקעקועים

היו עליו הרבה קעקועים .ויש הרבה צילומים של הקעקועים

.היה לו קעקוע פה של mother

,ובאותו רגע, כשראינו את הקעקוע ...האימא שם אומרת

,האימא שם אומרת

,הרגו לי את הבן הקטן שלי" ,רצחו לי את הנשמה שלי

".את הילד שלי, את הבן הקטן שלי"

...ואני, ופעם ראשונה שהדמעות היו לי בתוך .כל כך התאפקתי

...אני מסתכלת על החוקר ואני

ושם אני מצאתי את עצמי .מתאפקת לא לפרוץ בבכי

הוא אומר שהוא מאיים להתאבד .עד סוף המלחמה

.אוקיי

.הוא אמר את זה ממש במפורש

,הוא אמר "אני הולך להתאבד עד סוף המלחמה ."לא אכפת לי, תזמיני משטרה

.אז תזמינו משטרה

-'אם יש חשש מששי, אז א ,צריך להגיע איתו להבנה לראות פסיכיאטר

?אוקיי .הוא רוצה לראות פסיכיאטר-

.אוקיי, מעולה

.אז תחברו אותו למרפאת השלום

,אם אני אומרת לו עכשיו, אני רק תוהה ,עדי, באמת אני אומרת, שאלה

...כי אני לא .לא נשמע שהוא הולך להתאבד הרגע

.אני לא יודעת ...יש אפשרות ש-

...אני לא לוקחת .רוצות ליצור איתו קשר? -לא-

,לא, רגע, העו"ס תיצור איתו קשר .אוקיי-

לא, זו אחריות .שאנחנו לא משאירים אצלנו

.אין בעיה, בסדר .יש לי ספק, אין ספק-

.שהוא יגיע לפסיכיאטר .אני לא רוצה להפנות אותו לפסיכיאטר-

,אני יכולה להביא לו משטרה ,אני לא חושבת שזה יהיה נכון

,אי אפשר להגיד לו, תקשיב .תלך לפסיכיאטר בשלום, ואין לי תורים לתת לו

צריך לעזור לו למצוא .פסיכיאטר בדחיפות

,ואם לא יהיה שם פסיכיאטר ,אז אנחנו נחשוב מה אנחנו עושים

.אבל לא יכולים להישאר עם זה

לא, אין בעיה, השאלה אם חני יכולה ,לדבר איתו בשתי דקות הקרובות

,חמש דקות הקרובות ...תדברו איתה, כן. -כדי שלא-

?עדי ?חני, מה העניינים-

,אנחנו ביחד, ביחד עם נעמה מחוסן .יש חשש לאיום באובדנות

,השביעי לאוקטובר מתחיל במטח .שאנחנו מבינים שהוא לא מטח רגיל

היה שבת, אני אישה דתייה .ואני לוקחת איתי את הטלפון ישר לממ"ד

ובעשרה לשבע אני כבר מקבלת ,טלפון ראשון מעובד שלי

.שהוא גם חבר שלי, שגר בכפר עזה

,והוא אומר לי ".יש מחבלים בכפר עזה"

.ואני חשבתי שאני לא שומעת טוב

?אני אומרת לו, מה

,אומר לי, "תהילה, יש מחבלים בכפר עזה ".תתקשרי למי שאפשר

במהלך היום ,אני מתכתבת איתו כל היום

,יש עוד הרבה דברים שקורים .אבל אני אישאר רגע איתו

לאט לאט אני מבינה .שאין לי תשובות טובות בשבילו

רמת חוסר האונים והכאב שאני מרגישה ,אל מול כל האנשים ומולו ספציפית

כשאני עם הילדים שלי .רוב הזמן הזה בממ"ד

,יש רגעים שאני אומרת לו ,אני אולי לא יכולה לשלוח לך מישהו

אבל אני מחזיקה איתך ביחד .את הלב ואת התקווה

...יש מפגש של כל ה

.של החמ"ל שלנו שקורה בזום

ניסיונות קודם כול להבין .תמונת מצב, מה קורה

,והרגע הזה שאנחנו גם מבינים שאופיר .ראש המועצה שלנו, נהרג

.זה רגע שובר

,רגע שובר

כי אופיר הוא גם חבר ,וגם איש יקר וגם מנהיג

.אבל זה גם סמל

.וזו הבנה כזאת שלא יודעת, יתמות

,לא יודעת מה המילה

,ושיש לנו פה אירוע

.אירוע של החיים

,אני גרה בשכונת מישור הגפן .ממש בכניסה לעיר

זאת אומרת, הטנדרים של המחבלים .עוברים ליד הבית שלנו ונכנסים פנימה

,בשלב הזה אנחנו מתחילים לשמוע ירי .אנחנו עוד לא מבינים שזה ירי

,אני עומדת שם עם משה אוחיון ,ככה כמה שכנים שיצאו

,רעות, הבת שלי .ואליעד, הבן של משה

בהמשך היום משה ואליעד .יוצאים להילחם במחבלים ונהרגים

ובמקביל אני שומעת ,את השכן שלי מאחוריי, ציון צ'נקו

צועק, "כל מי שיש לו נשק ,"עכשיו לצאת

,ומתחילים להתארגן ,כאילו השכנים שיש להם נשק יוצאים

.אנחנו מבינים שצריך להיכנס לבית

,אז אני קודם כול ,דבר ראשון שאני עושה

,השכנה שלי עובדת איתנו באגף ,שרה מנשה

אני קודם כול הולכת אליה ,ואני אומרת לה

שרה, אנחנו צריכות להתחיל .לתפעל את האירוע הזה

,מבקשת ממנה שתתחיל לעשות טלפונים לעובדים .לראות מי נמצא, מי זמין, מי פנוי

במקביל אני שולחת הודעות ,בצוותי חירום שכונתיים

מי זמין ופנוי לצאת למשימות .ברגע שאפשר יהיה

אז הכול ככה מתנהל עדיין .ברמת הטלפונים והוואטסאפים

!רימון! רימון! רימון! רימון

,עד שהגיע טלפון של משפחת חייט

,האימא בטלפון

,ככה בהיסטריה ומודיעים לה שהבן שלה .שהיה במסיבה ברעים, נפטר בסורוקה

ואני מחליטה כבר שאי אפשר להמשיך לנהל את זה רק מרחוק

,וצריך לצאת אליה ולהגיע אליה פיזית .היא גרה לא רחוק ממני

אז אני פשוט מצמידה אליי ,שכן עם נשק

ויוצאים ומתחילים בעצם .בהתערבויות בתוך השכונה

,בערך בשתים עשרה באותו יום ,שרה ואני כבר מחליטות לרדת לחמ"ל

,אנחנו לוקחות את הגיס שלה .גם כן עם אקדח, ויורדות לחמ"ל

ובאיזושהי תקווה שנגיע לחמ"ל נקבל תמונת מצב, רשימות מסודרות

ונתחיל לתפעל את האירוע .בצורה יותר מאורגנת

ואני חושבת שרק כשאנחנו ,מגיעות לחמ"ל

ורואות בעצם איזה כאוס וחוסר באמת ,הבנה עדיין של הגודל של האירוע הזה

אז אנחנו מבינות שאנחנו ממשיכות לבד ככה ,עם אותן רשימות שהתחלתי לנהל במחברת

.לייצר את רשימת הנעדרים

כאילו, היה פה אירוע .שצריך לתפעל אותו

וככה מהרגע שהשארתי ,את הילדים שלי עם אחותי

,יחד עם עוד שלושה חבר'ה ,שאגב, הגיעו מהמסיבה מרעים

,בעלי בשלב הזה כבר מ"פ בחטיבת כרמלי .מוקפץ לצפון

וזהו, הראש הוא לגמרי .כרגע במשימה, בתפקיד

אני ראש צוות עבודה סוציאלית .בבית חולים סורוקה

בחירום אני מרכזת את הצוות ,הפרא-רפואי במרכז הדחק

שזה אומר שאני אחראית ,על בעצם כל מי שלא רופא

,ויושבת במיון יחד עם ד"ר תמר כוסף ,שהיא פסיכיאטרית מומחית

,אנחנו ביחד אחראיות על הייעוצים למחלקות ,איפה שיש פצועים

.וגם על הייעוצים בתוך המיון עצמו

,כשאני מגיעה לסורוקה ...כבר המיון

,קודם כול החנייה כבר הייתה מלאה .בטח לא אופייני לשבת בבוקר

נכנסתי למיון ,ואז חשכו עיניי בערך

,המוני אנשים, חיילים, אזרחים .כל המסדרונות וכל המיטות

מראות של חבישות, של אנשים .צועקים ומחפשים בני משפחה

הבנתי שהייתה מסיבה מאוד גדולה ,כי היה עוד אחד מהמסיבה ועוד אחד מהמסיבה

והתחלנו לשאול את עצמנו .מה זו המסיבה הזאת

הם היו גם הראשונים שראינו .יחד עם קצת חיילים שהיו בכוח המחלץ

בעצם פגשתי שם אנשים .שהגיעו בדרכים לא דרכים

הייתה מישהי, שבאמת באינטואיציה מדהימה הייתה צריכה לנסוע על גוויות של חברים שלה

,כדי להגיע והייתה מלאת רגשות אשמה ,למרות שהיא הגיעה ירויה

אבל איכשהו היא הצליחה .לחלץ את עצמה ושלוש חברות שלה

,או בחור שפשוט היה עם חברה שלו ,אמר לה "תתכופפי" ברכב

...ונסע אחורה כאילו כל ,ככה הוא נסע, כאילו, כמו שרואים בסרטים

והוא נורה פעמיים והמשיך לנסוע עד שאיכשהו .הצליח להציל אותו ואותה, שהיא לא נפגעה

אגב, היא הראשונה, אחת הראשונות .שכן הגיעו למרכז הדחק כי לא ידענו איפה הוא

,לקח לנו יום להבין שבעצם הוא הגיע כאלמוני .כי רוב האנשים לא היו עם תעודות מזהות

לקח לנו יום להבין .שהוא היה בעצם בניתוח

אני זוכרת שהגיע גל של אנשים ,עם המון המון צרכים

.שלא ידענו להגיד מה הצרכים

,ובמקביל אליהם גם גל של מטפלים ,אנשי מקצוע, מתנדבים שהגיעו

והיה צריך לשים שם אותם .באיזשהו סדר חדש

הייתי בטוחה שאנחנו מגיעים כמתנדבים

ודברים יהיו מסודרים ומאורגנים ,ורק נצטרך להוציא אותם לפועל

אבל בעצם היינו צריכים ,לארגן את הדברים עצמם

לחשוב איך לחלק את המתנדבים ,והמטפלים למשמרות

מה צריך לגייס כשכל תפיסת הזמן .בכלל השתנתה לנו

,כשהצוותים עוזבים, הצוותים של הרשות המקומית .אני נשארת פה עם קולגה שלי שהבאתי

ואז כשקצת התכונה יורדת ,של הלוגיסטיקות של היום הזה

אז מתחילים להגיע אנשים ,ולרצות לדבר ולספר

ומתחילות שיחות כאלה פה ,בכל מיני פינות ברחבי המלון

,בעיקר בחוץ

,של אנשים שרוצים להתחיל לשתף .צריכים מישהו שישמע ויקשיב

,ממש כל אדם, איש, אישה שדיברתי איתו .שמרו על קשר עין מאוד נוכח

,הם ביקשו לוודא שאני נוכחת איתם ,שיש מישהו שעכשיו נמצא והוא עד לסיפור

,אחרי שבממ"ד הם היו מאוד מאוד לבד ,כשהמחבלים מנסים לפרוץ

ובעצם גילו בתוכם כוחות על אנושיים ,של להחזיק עשר שעות ברצף

,לעמוד ולהחזיק כאילו ידית .כדי לוודא שהמחבלים לא מצליחים להיכנס

,הם הגיעו עם ידיים נפוחות ,עם רגליים נפוחות מהמאמץ

ותפיסת זמן שנעלמת ...כשאתה 24 או 30 שעות ככה סגור ו

,אבל בעיקר העיניים

,הצורך הזה שעכשיו יהיה שם מישהו ,מי שלא היה כשהם קראו לעזרה והיו צריכים

,ועכשיו כשהסיפור מסופר ...שיהיה מישהו שיכול

...ממש הרגשתי את זה, כמו איזה .זה לקח לי זמן לתת לזה מילים

זה להיות שם ולהראות להם שאני איתם ואני מחזיקה מעמד

ואני יכולה לשאת את הסיפור .ושהם לא לבד

מהעשירי לעשירי אני עובדת במלונות .עם מפונים משדרות

?את יכולה לעזור לי

.תסבירי לי מה את צריכה

אנשים הגיעו ממש מהתופת .היישר לכאן

יש לי בראש שיחה ,עם אחת התושבות שהגיעה

אני ממש זוכרת אותה נכנסת למלון ,עם ארבע הבנות שלה

ממש קצרת נשימה כזאת והיא פשוט ,מתיישבת פה בלובי, ממש במלון הזה

ומתחילה לספר לי מאיפה היא הגיעה ,ומה היא עברה ומה קרה בשבוע הזה

שהיא הייתה סגורה בבית .עם הבנות שלה בממ"ד

ואני זוכרת שגם אני חוויתי איזשהו .הלם ראשוני כזה בשניות הראשונות

זה דברים שאתה ,לא מתרגל אליהם אף פעם

כאילו, בסוף, בזמן תפקיד אתה מתפקד ,ועושה את מה שצריך ונותן את הכלים ומחזיק

אבל אתה אף פעם לא מתרגל לשמוע טראומות .מאוד קשות וחוויות מאוד קשות של אנשים

,והאישה הזאת הולכת איתי בראש מאז ,שלמרות שעבר זמן וכבר שמעתי עוד דברים

,אבל יש משהו בראשוניות שלה שהיא הגיעה ...שאני ממש כאילו זוכרת את ה

אפילו את הנשימות שלה, את החרדה .שהיא הגיעה לפה עם הסיפור הזה

,זה הולך, זה הולך איתי .אני מאמינה שזה עוד ילך איתי הלאה

בסוף השיחה שלנו, אחרי שבאמת ,סגרנו כל מיני פרטים ודברים שהיא צריכה

.אז היה משהו רגוע יותר

אני גם אגיד שאותה אישה מחזיקה ,איזשהו תפקיד באחת הקהילות פה

וכשאנחנו יושבים לפגישות .היא מזכירה את זה תמיד

כאילו, אני מבינה שזה הולך ,גם איתי וגם איתה

זה שאת היית הראשונה .שפגשת אותי כשהגעתי לכאן

אני חושבת שיש בי ...איזשהו חלק מאז שהוא

,איזשהו כאב כזה שנמצא כל הזמן ,בילד-אין בתוך הגוף

,והוא כל הזמן מתנגש, שוב .בין העולם האישי לבין העולם המקצועי

.היי, עדי .מה העניינים? אני בחוץ-

.אני פותחת לך .תודה-

.אוקיי .ביי ביי-

אז באמת הליווי של משפחות השבים .היא משימה, היא מורכבת, היא מטלטלת רגשית

,המשפחה שאני מלווה .באמת לא חזרו שם עדיין כולם

,ולצד ההתרגשות והשמחה של החזרה .אז באמת מחכים לחזרה של כולם

,גילינו שבאמת אין תורה, אין נהלים .אין מידע לפחות לגבי השבים

,גם לגבי שבר ואובדנים של קהילות .היו משברים קודמים

אני חושבת שאף אחד מהם .לא נראה בעוצמה הזו

גם לאגם את הידע ,ולהפוך אותו למעשי

,וגם לבנות את התורה הזאת .שאף אחד עוד לא יצר אותה בעבורנו

הליווי הוא תמיד, בהרבה מאוד מעגלים ,שנפגעו באלמנטים הכי בסיסיים

,גם אובדן של בית ואובדן של קהילה .מעבר למקום מגורים אחר וחזרה מחוויה של שבי

,צריך להתפרק ?מתי יהיה זמן לבכות? מתי

.אין, אתה צריך

.אין, אתה לא עוצר .אתה לא עוצר

,הכול כאילו .רגע, יש עוד דבר ועוד דבר

,אני אומרת, כאילו, גם הפרופורציות ...בסוף כאילו אתה מרגיש

.זה נהיה כאילו משוגע

,רק חטוף .רק חטוף אחד ברעים

,איפה כאילו, אני אומרת ?"איך זה נהיה כאילו ב"רק

ואני אומרת, המציאות המשוגעת הזאת .כאילו נתנה פרופורציה

פתאום אתה מרגיש שכאילו ,רגע בתוך המרחב הזה

,אז האסון שלך, במירכאות ...הכול נמדד ביחס ל

.זה נהיה... כאילו, ממש

נאמרים משפטים כמו ."את לא תגידי לי, אין לך חטופים במשפחה"

,או "אתה לא תגיד לי, לא מתו לך ארבעה אנשים .נכון, זה מוציא כל כך הרבה-

."לי מתו ארבעה אנשים"

,זה מגיע למקום הזה, שאתה לא יודע מה לומר .זה אני יודעת מכפר עזה

עכשיו דיברנו על מעגל, את דיברת .על משפחה אחת שנסעה לבוסטון

,אני מסתכלת על בארי ,על מי שנשאר מבארי

,אני יודעת שם על ארבעה גופים גדולים .אחד מושך לפה, אחד לפה, אחד לפה

?איזה מעגל נשאר לקהילה הזאת .זה מורכב מאוד-

אז הסיפורים הולכים איתנו, אני לא חושבת .שאפשר להצליח להניח אותם

זה אנשים מתוך הקהילה .שאתה מכיר

וכן, זה פוגש אותך כשאתה מחבק ,את הילדים שלך בבית וחושב על ילדים בשבי

.ואתה לא יודע

כאילו, אתה חושב שאתה יודע ,על מה אתה הולך לדבר

ואז אתה מגיע וזה שונה לחלוטין כי האירועים .ככה בחיי היום-יום הם גדולים וצפופים

ואתה בעיקר יודע שאתה עסוק .בלתכנן את מה שלא תוכל לתכנן

אז אנחנו שלושה חודשים ,אחרי האירוע

ואני חושבת שאנחנו עכשיו רק מבינים את ההתמודדות

של האנשים שחוו את הטראומה .באותה שבת

,הרבה מאוד מהם עד עכשיו היו בסדר ,חזרו לשגרה, לא חזרו לשגרה

,ואמרו לעצמם "אנחנו בסדר ."אנחנו לא צריכים איזושהי עזרה

,ואתמול ככה מישהו שדיברתי איתו ואמר לי ,עד שאני פתאום מבין שאני פשוט הולך ומשתגע"

,ושאם אני לא אקבל עכשיו עזרה" ".לבד זה לא יעבור

והם ככה עד עכשיו החזיקו אולי את המחשבה הזאת שהזמן יעשה את שלו

,וככה לאט לאט זה יעבור

אבל המחשבות לא מרפות ,והמראות, הפלשבקים

אפילו ככה לשמוע את הירי ואת הצעקות .ואת כל הדבר הזה, זה מאוד מאוד חי

,דיברתי איתו אתמול והוא מספר לי

ואת שומעת, הוא מתנשף, הוא כאילו .ממש בהתקף עכשיו, כאילו זה עכשיו קורה

...כאילו, אתה חולם שאני

אני רואה חברים שלי, אני לא יודע .מי הם בפרצופים, אבל אני רואה אותם

,ויש איזה קיר כזה מסתיר כזה להם .ויש שם איזה מחבל שמגיע אליהם

ואני צועק להם .והם לא שומעים אותי

ואז אני בא עם האקדח ואני מנסה לדרוך את האקדח

.ולא נדרך לי האקדח

.אתם אילם

,את יודעת, ואז אתה מתעורר

,ואז אתה אומר לעצמך ,טוב, טוב, אני עכשיו אשן

אני עכשיו אחשוב על זה .ואני אתקן את החלום שלי

כמה זה עוד מוחשי וכמה הם עוד חיים את זה

וכמה הם מבינים עכשיו בשלב הזה .שהם צריכים עזרה

ואנחנו צריכים לראות ,איך אנחנו נותנים את המענה הזה

כי כמוהו יש עוד הרבה .שעוד לא פנו

אז במרכז החוסן אנחנו ,בעצם יודעים לתת מענה פרטני

להציע לאנשים להגיע לטיפול ,פעם בשבוע

עם מטפל עובד סוציאלי או פסיכולוג .שנותן את המענה

מעבר לזה אנחנו מתחילים לבנות את הקבוצות .לפי מאפיינים מסוימים

אנחנו אומרים ככה, יש איזו ,חוויה כזאת שזר לא יבין זאת

ורק מי שהיה ככה בתוך האירוע ונוכח ,ולקח חלק פעיל בתוך הדבר הזה

.יש משהו מאוד ככה מחבר ביניהם

אז אתה אומר להיות מוקף ,עם אנשים שמבינים אותך

שאתה מרגיש שאתה יכול .להזדהות איתם

...כן, וגם אולי שאין להם ?זה משהו שאני שומעת הרבה, אתה יודע-

,הרבה אנשים שחוו את זה פה, משהו בביחד .משהו בלהבין שהם לא לבד בתוך הסיפור הזה

.בדיוק, בדיוק .עוזר להם מאוד להתמודד-

.בדיוק

.וזה אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות ,דווקא עם אנשים שאני יושב שעברו את זה-

,אנשים שעברו את זה

,איש אחד, אני לא אגיד את השם שלו ,אבל אחד מהשכונה שלנו

,כשאני מדבר איתו .אני מרגיש יותר כיף לדבר איתו

.הוא מבין מה עברת .כן-

,אני נמצאת היום בלהב 433

חודשיים וחצי אחרי המלחמה

ויש לנו עדיין משפחות ,שאנחנו עוזרים להן להשלים את הפאזל

לראות את התמונות בעצם .של בני המשפחה שלהם שנלקחו על ידי זק"א

,לראות את הבן שלך או אח שלך במצב

.שלא ציפית

,גם אם ראית אותו לפני הקבורה .התמונות הן במצב אחר, מצב קשה ומזעזע

אף אחד לא צריך לראות .את בן המשפחה שלו במצב כזה

.לאיזה מענים אפשר להיענות

,אני אגיד, בתחום של טיפול ישיר .יש לנו מאגר גדול

,רגע, אבל מירה, כשאת אומרת לתת טיפול ?זה משהו שאנחנו מתקשרים איתם

?איך את רואה את זה

.רגע, אבל אני קודם ארגיע את תהילה

.שלום

.את הגעת, איזה כיף לי

.יפה שלי

.ורציתי להתקשר אלייך

.תביאי חיבוק

.איזו מהממת שלי

אז בזכות שאיחרתי .הספקתי לראות אותה

...תהילה, תבדקי רגע ?מה זאת אומרת איחרת-

?שקדי, איך היה לך .כיף-

,אני אגיד שזה מאוד מורכב .ההתמודדות הזאת של הגם וגם

,של גם להיות מפונה ,גם להיות אימא

,גם להיות אימא לילדה צעירה .להיות אימא לחייל

...זה להיות בתפקיד, תפקיד שהוא .אף אחד לא התכונן אליו, לא עד כדי כך

,ידענו שחירום זה חלק מהתפקיד .אבל לא כזה

לא חושבת שמישהו במדינת ישראל .התכונן לכזה

?הלכת לאכול .לא-

?את רוצה ללכת לאכול .כדאי לך

.טוב, אני אלך לאכול

?תשימי לך את התיק בצד, בסדר

?אני רואה שעדיין... עדידי .כן-

...תקשיבי, יש איזה שמועות על .אימא, אני יורדת לאכול-

.תרדי, ביי, אוהבת אותך

יש איזה שמועות על משהו של אובדנות ?ליד פנורמה, שמעת על זה משהו

,תראי בקבוצות אם יש משהו, אם עולה .אם יש לך שם איש קשר שנמצא כרגע

...אוקיי, אני יכולה להתקשר ל

,כשאני נוסעת לעבודה, אני שם

,ויש לי פה עזרה ותמיכה מהקהילה ,שככה נמצאת עבור הבת שלי, חברות טובות

משפחה שפשוט נמצאים איתה .ואני מזכירה לעצמי שהיא בידיים טובות

,וכשאני פה, אני משתדלת להיות פה ,זה קורה מעט

אבל את הרגעים הקטנים שיש לי עם המשפחה שלי .אני מנסה לעשות אותם איכותיים ומשמעותיים

?תל אביב .כן-

?איך היה .היום הייתי אצל פישי ויפתח בדרך חדשה-

.לא ידעתי שהם עברו לגור ביחד

.כן, חדש .עכשיו, נכנסו בדיוק אתמול

.באנו, ניקינו קצת, סידרנו שם

.יאללה, ביי, חמודות .ביי-

.ניפגש ברביעי

?מה קורה עם הילדים בזמן הזה

אני חושבת שהשאלה .הכי מורכבת בימים האלה

,יש הרבה ייסורי מצפון

.לצד הרבה, הרבה מאוד משמעות

,אני חושבת שהם גם מבינים ,כולנו מתגעגעים

,מנסים ככה לנצל את הזמנים שכן ביחד .את סופי השבוע

,שולחים ככה הרבה מאוד סרטונים

הרבה מאוד שיחות וואטסאפ וידאו .בערבים ולפני השינה

אני חושבת שבעיקר גם הם מבינים שכרגע יש איזו משימה מאוד מאוד גדולה

.וכולם מגויסים אליה

ממש מרגישה שהחיינו וקיימנו והגיענו .לרגע הזה שניפגש שוב פרונטלית

,יצאתי ככה מים המלח בבוקר

,ישר נסעתי לתל אביב ,באמת גם למפגש, גם למשפחות

...מפגש עם משפחות החטופים שאני

,לא חטופים .משפחות השבים שאני מלווה

.יש שם עוד חטוף אחד

היום היה לי יום של מפגש ,עם באמת רכזת רווחה ברעים

,ראיון עבודה

.מפגש תכף עם עובדת שלי, שגם פה

,בערב יש לי שוב מפגש עם המשפחה של השבים .לבנות ככה תוכניות משותפות, המשך עבודה

היום בערב אני טסה לאילת, יש לנו קליטה .של עובדת סוציאלית חדשה בקיבוץ אחר

.עמוס

בעצם אני יוצאת ממפגש עם שתי משפחות כרגע

.שבאו לזהות את בני המשפחה שלהם

את שתי המשפחות אני מכירה בעצם ,כבר ממרכז משפחות נעדרים

,הם פגשו אותי .הם זכרו גם שהם פגשו אותי

אחד מהם, המשפחה בחרה ,שלא לראות את התמונות

כי הם היו שלמים עם זה .שהם קברו את הבת שלהם

והמקרה השני זה אבא .שהגיע לזהות את הבן שלו

,הבן שלו גיבור, ממש גיבור .הציל מלא נפשות שם

,הוא בן החברה הבדואית

והוא אמר, "אני חושב שאת הבן שלי ".שמו ביחד עם המחבלים

.מה שהסתבר כנכון

,באמת כשפינו אותו ,פינו אותו עם המחבלים

,ולכן הזיהוי לקח יותר זמן .הגופה הייתה במצב של ריקבון

,אבל הוא ראה את התמונות .היה לו חשוב כן לראות

,כן, והוא אמר, "מזל שאשתי לא איתי פה ".כי היה צריך להוציא אותה באמבולנס

.אני גדלתי במשפחה מורכבת

ההורים שלי נפרדו .כשהייתי בגיל מאוד צעיר

.פרידה מאוד מאוד קשה

הייתי בעצם ילדה בסיכון .ונערה בסיכון

ואימא שלי הייתה אם חד הורית ,שעבדה מאוד מאוד קשה כדי לפרנס אותנו

,ואף אחד בעצם לא ראה, לא ידע .הייתי ילדת סוד, שומרת את הכול מבפנים

אני זוכרת את המפגש הראשון ,עם שירותי הרווחה

שבעצם היה מפגש .מאוד לא פשוט, מאוד מתסכל

,ואני זוכרת את החוויה שאמרתי ,אנשים לא צריכים לחוות את זה

.והחוויה והרצון להביא לשינוי

והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית כדי להשמיע את הקולות של האנשים המוחלשים

.ולהילחם על צדק וחוסר שוויון

,הצלחתי לראות את התמונה מהצד השני .מהצד של העובדים שנמצאים שם

,ולשמחתי יש לי את הזכות ,באמת בתור עובדת סוציאלית

,להשפיע על מדיניות .לשמש קול של אנשים

,וזה מאוד מתחבר לי למקום פה .שהקול של העדים לא תמיד נשמע

,הדבר שהכי מחובר אליי כאפרת, בעבודה סוציאלית

זה לפגוש את האדם בנקודת השבר ,וללכת איתו את כל הדרך שצריך

.עד למקום שהוא רוצה להיות בו

?מאיפה הכוחות שלך .צריך המון כוחות לזה

.ככה גידלו אותי

...גידלו אותי שזה מה שאנחנו ,שזה האנשים שאנחנו רוצים להיות

,אנשים שנותנים .שנמצאים שם עבור האחר

,באמת יש לי הרבה משאבים בחיים האישיים שלי .וזה היה הזמן לרתום אותם עבור אחרים

,אני עדיין ככה מסתובבת בלי הרבה אוויר .עדיין מאוד מאוד מוצפת

בעלי חזר מהמילואים בצפון ,אחרי חודשיים וחצי

.והם עשו איזשהו ערב בתל אביב

...רק הגענו ותוך

,הגענו באיחור ,כי אני לא הצלחתי לצאת מפה פשוט

ישר נחתנו לתוך איזושהי הרצאה ,שדיברה על השירים של יום הזיכרון

על הסיפורים ועל החיבור שלהם .לשירים החדשים שעכשיו נכתבים

,וכאילו רק התיישבתי ,שמעתי את זה

,והתחלתי לבכות והרגשתי כאילו אימא'לה .אני לא מגיעה לזה, כאילו זה פשוט יושב פה

ואני הולכת עם זה לישון .ואני קמה עם זה בבוקר

.וביום-יום אין לזה מקום

,להיכנס הביתה, להיכנס להתקלח

.פחד. פשוט פחד

,התקלחתי עם עיניים פתוחות

כי אחרי כל מה שאת שומעת כל היום ,ואחרי כל הדמיונות

את לא יכולה שלא לדמיין את הנורא מכול .מול העיניים שלך

ורק לחשוב על הפחד המצמית .שהמשפחות האלה חוו

.זה.. זה מה שהלך איתי

,וזו איזו חוויה כזאת של עומס ,שכאילו כבר אין לו מקום בגוף ובלב

.וכמות הצרכים והמורכבויות שמגיעות

...ואז גם התחילו לי ממש ,זה היה ככה בסוף השבוע הראשון

...התחילו ממש תופעות פיזיות של ,ממש של טראומה, של סטרס

,התקפי רעידות כאלה בגוף ,איזו חוויה כזאת של אימה

תחושת אימה שעולה בגוף ,בלי טריגר נראה לעין

,פלשבקים שהם לא חוויות שלי ,שהם מהסיפורים ששמעתי

,שזה מרגיש כמו משהו שקרה לי .ממש תופעות של טראומטיזציה משנית קלאסית

אנחנו משתדלים לתת לזה .את המסגרת המתאימה

יש לנו פה הדרכות

ויש לנו את הקבוצה שמלווה את העובדים הסוציאליים שמלווים את המשפחות של החללים

ויש לנו את הקבוצה של העובדים הסוציאליים של האגף

...ויש לנו הדרכות ו

אנחנו משתדלים לתת לזה .את הפלטפורמות הנכונות

,עוד לא עצרנו ממש כצוות, כאגף .ולקחנו פסק זמן, זה עוד לא הזמן

אנחנו עדיין בעשייה מאוד מאוד אינטנסיבית .וככה ממש במין מרוץ נגד הזמן

,כי באמת כל יום שעובר ,זה דברים שמתפתחים, שמתקבעים

ואנחנו מבינים שאנחנו .לא יכולים עדיין לנוח

יש הבדל מאוד גדול בטיפול ,בחיילים בשביעי לעשירי

.לעכשיו

עכשיו הם מגיעים, חלקם הגדול ,כבר מהשביעי לעשירי מגויס

בין אם זה אנשי מילואים .ובין אם זה אנשים בסדיר

ובעצם האירוע שבגינו הם הגיעו לבית החולים .הוא לא בהכרח האירוע הטראומטי

זאת אומרת, האירוע הטראומטי ,יכול להיות פינוי גופות

זה יכול להיות אירוע היתקלות שבו נפצעו חלק מהחברים שלו

,והוא יודע מה קורה איתם .אבל הוא לא פה

,ומשהו שאנחנו התחלנו לראות לאחרונה ,זה שמכיוון שהאשפוזים פה לפעמים ממושכים

אז יש אירועי דחק ,שקרו אחרי האשפוז

למשל חייל שיומיים אחרי האשפוז נודע לו .שהייתה עוד היתקלות וחברים שלו נהרגו

ברגע שאנחנו יודעים שיש חבר שנהרג ,והחייל עוד לא יודע

אנחנו בדרך כלל יוצרים קשר .עם אחד המפקדים שיבוא ויספר

אבל לא תמיד, כאילו, הייתה פעם אחת לפחות שמפקד לא הספיק להגיע

וחייל אחר בא לבקר והוא ישר הניח שהוא יודע ,ולא הספיקו להכין אותו

.וזה היה מאוד קשה

אז חלק מהתפקיד שלנו זה גם באמת להיות ,נורא מודעים למורכבות הזאת של האירוע הזה

.שהוא אירוע ארוך

,אין שגרה .זאת אומרת השגרה לא קיימת

,לצערי הרב בעצם

כל הנושא של הפסיכותרפיות ארוכות הטווח ,או קצרות הטווח שהיו במרפאה כרגע

.מאוד נדחקו לשוליים

אנשים שחיכו ברשימת המתנה ,למערכת בריאות הנפש, שגם ככה יבשה בתקנים

,ואנשים גם ככה חיכו זמן לא קצר לפסיכותרפיה .אז עכשיו הזמן הזה עלה עשרות מונים

.אנחנו מדברים באמת על חודשים רבים

המרפאה הזאת התהדרה ,במשך ההמתנה הכי קצר בארץ

,עם כוח האדם המצומצם שהיה לנו ,אז עכשיו גם כוח האדם יותר מצומצם

וגם אנחנו לא מסוגלים לתת מענה לשמיכה הזאת .שהולכת ונהיית קצרה מכל הכיוונים

אני חושבת שככל שלמדתי ,ועבדתי בכל מיני תפקידים

,הבנתי כמה זה מקצוע מאוד רחב ,שאני יכולה לעשות בו הרבה דברים

והמילה הזאת לעזור היא אולי אפילו .מילה קטנה מדי בשביל מה שעושים במקצוע הזה

אבל יש באמת הרבה אפשרויות של סיוע

והרבה אפשרות מגוונות .לסייע לאנשים בתוך המקצוע

אני חושבת שפעם היה לי זמן נסיעה ,עד למשרד, שהיה אפשר ככה לחשוב

...להתחיל את הבוקר באיזשהו

,איזושהי התארגנות, בהתכווננות ,להגיע למשרד בבוקר

,לעשות איזו הפסקת קפה קצרה .לפגוש את הצוות

היום אני ערה כמעט מחמש בבוקר .למיילים, לטלפונים, לעבודה משרדית

,ואחרי שהיא נגמרת, הטלפונים או משימות שצריך לעשות אותם

שהם לא פגישות ודברים טלפוניים ,או בזום וישיבות

.וזה השעות הקטנות של הלילה

?מה חסר לך בכל הזמן הזה

.לנשום

.לנשום

?מה חסר לי ,אני חושבת שהכי חסר לי

.זה את המקום הפיזי

,אני חושבת שהחלק שהכי חסר

.קודם כול זה הצוות, זה הביחד

.זה המבנה הפיזי

,זה יכול להיות רגע שיהיה לך כאילו בסיס .שממנו אתה יכול לצאת לעבודה

.איזשהו עוגן

,בסוף לחזור כל ערב כאילו למלון

,הרבה פעמים כאילו כמו הערב ,למקום במלון אחר

.ואין לך את מחר בבוקר

בדרך כלל, גם אם היה מפגש מורכב ,או קשה או שיחה או פגישה

,אז יש את המחר בבוקר הזה ,שאתה נפגש עם הצוות ויכול לשתף

.יכול לחשוב, יכול לפרוק

אני חושבת שתחושת הבדידות .היא מאוד מאוד גדולה

.ההבנה שאנחנו לא בספרינט

שרצנו כאילו מרתון כמו ספרינט ,ושאנחנו באיזשהו מהלך שהוא ארוך טווח

וצריך רגע לתכנן או לנסות לתכנן את הצעדים .בחלקים הרבה יותר מצומצמים

ניסינו, לא תמיד הצלחנו ,לעשות את העצירות ולדייק מה נכון לנו

,איפה אני, עדי, בתוך העבודה .איפה אני, עדי, למול המשפחה

,ולאט לאט הבנו שזה העוגנים ,שאנחנו חייבות לעצור, שאנחנו צריכות להתבונן

שזה הרבה יותר ארוך .לעוד הרבה מאוד זמן, שנים קדימה

שהכול באמת כל כך חשוך .ואתה מתפלש בביצה כאילו

.מכל כיוון יש קושי וכאב ואובדן

,והיכולת לראות, אני חושבת גם בדברים הקטנים

,את הצמיחה, את העבודה ,את הגדילה, את המשמעות

,אני חושבת שזה החלק הכי קשה ,להחזיק ככה

למשפחה שחזרו ממנה חטופים ויש להם עוד חטופים

ולהחזיק את התקווה .שאולי הם יחזרו, אולי הם לא

ולהחזיק את זה שכרגע .אנחנו בטוחים שכן

יש לי דימוי כזה שאני אומרת אותו גם לצוות שלי

,מאז, לא יודעת, אולי יומיים אחרי .שאני מרגישה שאנחנו מוציאים את הים בכפית

אז בהתחלה לא מרגישים ,את מה שמצליחים לעשות כי זה אינסופי

ולאט לאט אנחנו רואים את הכוס ,קצת מתמלאה

הרבה דברים קטנים וטובים שקורים על יד ,כל הכאב והצער הענק, שלא יכולנו למנוע

.והוא ממשיך, הכאב ממשיך

,חטופים שלא חזרו ,אנשים שאיבדו את היקרים שלהם

,קהילות שלמות שאיבדו את השכנים .את האהובים שלהם

ובכלל את ההבנה שאין להם .מקום בטוח לחזור אליו

"אנחנו לא אוהבים את המושג "עבודת קודש .כי אנחנו עושים עבודה מקצועית

ואני חושבת שבאסון הזה הצלחנו לראות ,איך למול כל כך הרבה גורמים

אי אפשר בלי וללא הליווי .של העובדים הסוציאליים בתוך המערך הזה

אנחנו היינו שם מההתחלה .ונשארים שם

,וזו הייחודיות הכי גדולה שלנו

,להישאר לאורך זמן .להישאר לתמיד, לאורך כל הדרך